דבר אלי ב-סמס, אהובי

כבר שנתיים שאני גרה בתל אביב, ומסתבר שאני מצליחה למלא את תפקידי כ"רווקה תל אביבית" בהצלחה יתרה, מאחר ולאחרונה זכיתי לחיות את הקלישאה, ולקבל ב-12 בלילה הודעת "ערה?".

וזאת בצירוף מקרים (או שמא בתכנון מדויק של אלוהי הדייטיניג) לאחר שממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט שהכותרת שלו היא בדיוק אותה מילה רבת משמעות.

אז זהו, רבותיי. זה רשמי. הסצינה התל אביבית בלעה גם אותי.

ויכול להיות מאוד שאותו בחור, נקרא לו יוסף לצורך הטיעון, אפילו לא הבין מה הוא עושה, אפילו לא קלט את הסיטואציה אליה הוא מכניס את עצמו. אתם מבינים- גם אם בראש שלו הוא כבר תכנן להקים איתי משפחה – עצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשלוח סמס לבחורה, אחרי 2-3 דייטים, ב-12 בלילה ולהציע לה להיפגש, מוכיחה שעולם החיזור השתגע.

אני תוהה אם רק בתל אביב נוצר מצב של חוסר כבוד בסיסי שכזה, שגורם לגברים לחשוב שזה בסדר להתקשר מתי שבא להם או לצפות שנשכב איתם (בלי קונדום, כמובן) כבר בדרך הביתה מהדייט הראשון.

Dudes!, מה נסגר איתכם?

כמובן שאם נושא היזיזות / סטוץ / whatever מקובל על שני הצדדים, ושניהם רוצים את אותו הדבר, אז יאללה- שלחו הודעות בנוגע למצב הערנות אחד של השנייה כמה שבא לכם.

אבל הייתי רוצה להאמין שאני, במקרה הזה, לא שידרתי את זה. לא נתתי את התחושה שאני אענה בחיוב לבוטי-קול, או שאם אקבל הודעת "מה הולך, את עדיין ערה?" אשלח בתשובה: "כן. אצלי או אצלך?".

ואולי זה דווקא כן מה ששידרתי. אולי הבעיה היא כן אצלי. ואם זה המקרה- פאק איט! איך אני אמורה להתנהג אחרת?

אחר כך גברים מתלוננים שאנחנו משחקות משחקים, אבל אולי המשחקים הללו הם הדבר היחיד שיגרום להם להבין שמגיע לנו קצת יותר טוב מזה.

אני לא יודעת, אולי בגלל שאני קוראת עכשיו את "פרש הברונזה", בו הגבר במרכז העלילה הוא גבר שבגברים ונמצא ברומן מטלטל ומדהים, זה גורם לי לרצות בדיוק את מה שיש להם (טוב- מינוס רוסיה הקומוניסטית ומלחמת העולם השנייה בה העלילה מתרחשת).

בסופו של דבר, אולי אני לא צריכה לקחת את זה אישית. כנראה שאני ויוסף פשוט לא זורמים על אותו גל, או לא מבינים אחד את השנייה, או שהוא פשוט היה מאוד חרמן.

מי יודע, אולי בפעם הבאה אתקדם להודעת:  "שיכור. ערה?". או אולי פשוט "קומי".

(נכון, שירי?)

נ.ב –

חומר למחשבה:

מה יותר גרוע, לקבל הודעת "ערה?" או לנהל התכתבות כדלקמן:

הוא: אז מה, וויתרנו על הקפה?

היא: נראה לי שוויתרנו

הוא: חבל

אחרי חצי שעה:

הוא: ואולי בכל זאת קפה של ידידים..?

היא: בשביל מה?

הוא: שיחה טובה + קפה והכרות של בחורה מעניינת..

אחרי שעה:

הוא: ?!

היא: אני חייבת להודות שאתה מאוד לוחץ. אני לא מעוניינת

הוא: וואי איזה לחוצה כולה קפה. מה את עושה עניין ואם לא אז ביי!

"אז מה את אומרת, בא לך שאני אבוא?"

  שיתוף   שיתוף Twitter   שיתוף Facebook

!!!wear me

יש לי בעיה. הבגדים שלי משחקים לי עם המוח.

אם יש בגד שלא הלכתי איתו הרבה זמן, אני ממש ארגיש אשמה. המצפון לא ירפה. המחשבה שיש לי בגד בארון ואני לא הולכת איתו עושה לי פריחה בכל הגוף. אני יודעת, תאשפזו אותי. אני פשוט לא שולטת בזה. Must-wear-them-all.

לעולם לא אצליח להבין איך יש בנות עם בגדים בארון שעדיין יש עליהם את התווית. מה, לא הלכתן עם הבגד אף פעם?? איך אתן יכולות לחיות עם עצמכן??!

אני יודעת שחלקכן מהנהנות ואומרות: נכון, לי יש בגדים כאלה. תתביישו לכן! בשמי ובשם כל פרטי הלבוש ברחבי הארון, אני דורשת שתלבשו את כולם. עכשיו.

איכשהו, בגבורה רבה, אני מצליחה לייצר שוויון כלשהו בארון שלי. בערך. כמעט. סוג של. טוב, לא ממש. 30% מהארון שלי תמיד ירגיש מקופח.

אבל הבעיה ה-באמת גדולה, הנקודה בה המצפון מכה בי הכי חזק, היא במגירה היכן ששוכבים כל משקפי השמש שלי.

כי ברגע שנכנסו לחיי משקפי שמש חדשים- אני יודעת שהקודמים לא יראו יותר אור שמש בחייהם. ברגע שקניתי זוג חדש אני אשים אותו יום יום, אחרוש עליו עד צאת הנשמה, או עד שיגיע הזוג הבא.

בכל פעם שאני חולפת על פני המגירה ושומעת את המשקפיים הישנות שלי קוראות בשמי, אני מנסה להתעלם ולהמשיך הלאה. אך מידיי פעם אני לא עומדת בפיתוי ומוציאה את אחד הזוגות הישנים. הם עדיין יפים, הם עדיין באופנה. אז למה לעזאזל הפסקתי ללכת איתן? הן עלו לי איזה 1000 שקל!!!

אבל איכשהו, דווקא המשקפיים האחרונות שקניתי במבצע ועלו לי 99 שקל אחרי מע"מ, הרבה יותר מוצאות חן בעיני עכשיו. לפעמים רגשות האשם כבדים במיוחד ואני מרגישה צורך לשים את כל הזוגות שברשותי על הראש. אם יום אחד תראו בחורה מגוחכת משוטטת עם 5 משקפיים בו זמנית על הפרצוף שלה- כנראה שנשברתי.

בסופו של דבר, אין פתרון. אני אף פעם לא אוכל לרצות את כל החפצים הדוממים שברשותי.

הם כולם היו בניי. אך במשפחה הזו, תמיד יהיה ילד אחד מועדף.

(ואם זה היה מחזה, הייתי עכשיו יוצאת נסערת מהבמה).

נ.ב- בנתיים, את הצורך שלי לקנות דברים חדשים אני מרסנת באמצעות האינטרנט, בבלוגים של אופנה או באפליקציות של משקפיים. פעם היה window shopping. היום זה website shopping. וזו כבר מחלה אחרת לגמרי...

  שיתוף   שיתוף Twitter   שיתוף Facebook

ערה?

כמו בתיאוריה עתיקת הימים: אם עץ נופל באמצע יער, האם הוא משמיע קול? אני תוהה, אם לגבר יש הרבה סטוצים אך הוא לא מספר עליהם לאף אחד- האם זה נחשב שהוא זיין?

בכלל, מה הקטע של גברים עם סטוצים? למה לגברים הרבה יותר קשה לעבור תקופה ארוכה בלי סקס מאשר לנשים? אולי רק בגלל שהחברה "מצפה" מגברים לעשות יותר סקס מנשים.

אולי הסיבה היחידה שגברים כל כך אוהבים סטוצים היא רק כדי שיוכלו לספר עליהם לחברים.

הי, אני חושבת שעליתי כאן על משהו: החברה היא שגורמת לגברים לקיים סקס חסר משמעות, רק כדי שהם ירגישו מוערכים! הם בכלל לא אוהבים סקס חסר משמעות! הם בכלל לא אוהבים סקס!!! אה-הא!

ועכשיו ברצינות. אני אישית פחות נוטה לחבב את כל עניין הסטוצים. בשביל סטוץ מוצלח צריך חוסר רגש, כימיה מצוינת והשקעה משני הצדדים. הבעיה היא שגברים רבים נוטים "להתעצל" בסטוץ. הם לא צריכים להרשים את הבחורה, הם לא הולכים להתקשר אליה יום למחרת, אין להם שום כוונות לגביה- אז אפשר לפמפם וללכת. ולכן סטוצים רבים נועדו לכישלון עוד לפני שהתחילו.

ואם אתם חושבים שאני לא צודקת, ורוצים להעמיד אותי על טעותי, ומאמינים שתהיה בנינו כימיה מטורפת- אז למה שאני ארצה סטוץ אתכם? אתם נשמעים אחלה מציאה, בואו נצא לדייט!

אתם מבינים, סטוץ זה פשוט מיותר.

סיבה נוספת לתהייה שלי לגבי יעילות הסטוצים היא בהמשך למאמר המיתולוגי של קארין ארד "המין הנשי או: איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", שם היא העלתה תיאוריה שלנשים יש נטייה להתאהב מעט בגברים איתם הן נכנסות למיטה. והיא צודקת.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ותאמינו לי שכשבחורה שיכורה מוצאת את עצמה בבוקר במיטה של הברמן ומסתלקת משם בלי לזכור איך קוראים לו- אין שם שום אהבה,

אך אם זה סטוץ מוצלח, כמו שאנחנו שואפות שהוא יהיה, והסקס מעולה ואנחנו נמשכות אל הפרטנר – אז אתן יכולות להכחיש עד מחר אבל תמצאו את עצמכן טיפה, טיפונת, קטנטונת, מאוהבות.

ומה יצא לכן מזה?

הרי עברנו את הגיל בו אנחנו מחכות ליד הטלפון בעוד חברה מלטפת לנו את השיער ומדקלמת בחוסר אמינות מוחלט: "הוא לא בוגר מספיק/ את טובה מידיי בשבילו/ יש הרבה דגים בים / קחי עוד שלוק מהוודקה".

תראו, אני לא רואה שום בעיה עם נשים ששוכבות הרבה. אני מתנגדת לנשים שהולכות עם החוטיני מבצבץ מתוך המכנס, או לנשים מעל גיל 12 עם חולצות בטן, או לנשים עם ציפורניים בנויות- אך אין שום בעיה עם נשים ששוכבת הרבה. לעזאזל- אנחנו כבר מתחילות לעקוף את הגברים. מצד שני, אני באמת לא חושבת שסטוצים נועדו לנשים. אנחנו פשוט לא בנויות לזה. תמיד עדיף במקום לקבל הודעת "ערה?" באחת בלילה לצורך סקס, לקבל הודעת "ערה?" ב-10 בבוקר לצורך ארוחת בוקר זוגית. מה, לא?

  שיתוף   שיתוף Twitter   שיתוף Facebook

5 דברים שלא כדאי לומר לנו:

1. את נראית הרבה יותר טוב עכשיו!

בשלב הראשון זו נשמעת מחמאה. אך לאחר כמה שניות המשפט הזה מתחיל לא להסתדר.

נניח שהסתפרת ואת אפילו מרוצה מהתספורת החדשה.

אבל כשמישהו אומר לך שאת נראית הרבה יותר טוב עכשיו, מה זה אומר בעצם? שעד כה הסתובבת בהתעלמות מוחלטת מהסחבה שהייתה לך על הראש?

המחמאה הזו גורמת לך אוטומטית לפקפק במצב הקודם בו היית. וזה סתם מבאס.

2. את נראית ממש עייפה

כן, אנשים אומרים את זה! וזה בדרך כלל נאמר דווקא ביום שיצאת בבוקר מהבית אחרי שמונה שעות שינה מטכ"ליות ולא שכחת לעגל ריסים ולהעמיס מסקרה.

הם לא מתכוונים לרע (הנשמות..) אלא זה פשוט מתוך דאגה, כמובן!

התגובה למשפט כזה תמיד תהיה "כן, נכון, באמת לא ישנתי הרבה" כי אף אחת לא תסכים להודות שהיא דווקא ישנה מצוין וכנראה שככה פשוט הפרצוף שלה נראה. כדי להמתיק את הגלולה, תמיד אפשר להוסיף: "כן, גם את נראית עייפה..."

מה יש? שגם היא תרגיש מה זה!

3. מגיע לך מזל טוב?

אאוץ'. חוסר טאקט איז אה ביצ'.

למען הסר ספק- לנו אישית זה אף פעם לא קרה, אבל אנחנו מכירות סיפורים מיד ראשונה של נשים שבטן ארוחת הצהריים שלהן נחשבה בטעות לאירוע משמח אחר, ובלי בושה, שאלו אותן אם הן בהריון! לא יאומן אבל אנשים עדיין עושים את זה. צריך לחלק קנסות על פליטות פה כאלה. אולי אפילו מאסר על תנאי.

4. תירגעי

טיפ קטן לחיים: אחת המילים היותר מעצבנות ומורטות עצבים שגורמות להתפרצות היא המילה "תירגעי". היא מתנשאת, מרגיזה, ומסמלת שאנחנו כנראה לא נראות רגועות.

ואנחנו תמיד רגועות. ברור???

5.  תפרגני, מה קרה?

גברים החליטו במהלך השנים שאם אישה לא חושבת שאישה אחרת נראית טוב- היא כנראה מקנאה. לכן אנחנו תמיד חייבות לחשוב שכל הנשים בעולם הן כוסיות על.

חס וחלילה שנראה תמונה של עדי הימלבלוי או אגם רודברג ונמלמל: "אני לא מבינה מה תופסים ממנה כל כך..." (סליחה, מישהו צריך להגיד לאגם שהקטע עם השפתיים פשוט לא עובד).

אנחנו נפרגן כשנרצה. ואנחנו לא מקנאות כל הזמן. רק לפעמים.

מלאני פרס למשל, הורסת. אתם רואים? מפרגנות. אז תעזבו אותנו בשקט. חצופים.

  שיתוף   שיתוף Twitter   שיתוף Facebook